<h1>ספר המצות לרמב"ם — לאוין רצ"ג</h1>
<h2>דף עג.</h2>
והמצוה הרצ"ג היא שהזהירנו שלא לחוס על נפש הרודף. ובאור זה כי מה שזכרנו במצוה שלפני זאת מהיות החוטא לא יהרגוהו העדים עד שידינו אותו בית דין בהריגה אמנם הוא כשעבר ועשה המעשה שיתחייב עליו מיתה והשלים אותו, אולם בעת השתדלותו ובקשו לעשותו אז ייקרא (מתני' סנה' ע"ג.) רודף וחובה עלינו (מ"ע רמ"ז) שנמנעהו מעשות מה שלבו מתאוה ונצר לו כדי למנעו מן העבירה ואם לא רצה לשמוע אלינו נלחם בו. ואם יכולנו למנעו ממה שהוא רוצה לעשות בחסר אבר מאבריו כגון שנחתוך ידו או רגלו או שנסמא עינו הנה זה הוא הקודם. ואם אי איפשר למנעו אלא באבוד נפשו הנה ייהרג כדי שלא יעשה מעשה. ובאה האזהרה שלא לחוס עליו ומהמנע מלהרגו והוא אמרו (ס"פ תצא) וקצותה את כפה לא תחוס עינך. ולשון ספרי (הובא במ"ע רמ"ז) וקצותה מלמד שאתה חייב להצילו בכפה ומנין אם אינו יכול להצילו בכפה להצילו בנפשה תלמוד לומר לא תחוס עינך. ושם אמרו מה מבושיו מיוחד שיש בו סכנת נפשות והרי הוא בוקצותה את כפה אף כל דבר שיש בו סכנת נפשות הרי הוא בוקצותה. וזה שאמרנו שייהרג הרודף על השתדלו אינו בכל מי שישתדל לעשות אי זו עבירה שתהיה ואמנם הוא באיש רודף אחר חבירו להרגו ואפילו היה קטן או אחר אחת מן העריות לגלות ערותה ובתנאי שיהיה בן תשע שנים ויום אחד. ומבואר הוא (סנה' ע"ג.) כי הזכור (ל"ת ש"נ) הוא בכלל עריות. אמר ית' (תצא כ"ב) צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה הא יש לה מושיע מושיעה בכל דבר שהוא יכול להושיעה (שם וספרי). והשוה דין רודף אחריה ורודף אחר חבירו להרגו. אמר (שם) כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בשמיני מסנהדרין (ע"ב—ע"ד.).
